חזקת השיתוף (הלכת השיתוף) היא הגדרה בתחום דיני משפחה. היא נוצרה לפני שנכתב "חוק יחסי הממון", במטרה ליצור שוויון בנכסי המשפחה, בין שני בני הזוג, מתוך הכרה בעובדה שכל אחד מהם תורם בדרכו לרווחת המשפחה במהלך חיי הזוגיות שלהם. בהגדרה המשפטית מתייחסים למצבים שבהם אין הסכם בין בני הזוג ולא ברור מה היתה כוונת בני הזוג, כאשר רכשו את הנכס.

ברוב המקרים, במהלך חיי הזוגיות של זוג נשוי, כאשר הם רוכשים נכסים, הם אינם מסדירים את הבעלות עליהם, לכן חזקת השיתוף קבעה כי השותפות בין בני הזוג לנכסים אילו תהיה שוויונית, גם אם אחד מהם רשום כבעל הנכס.

חזקת השיתוף יוצאת מנקודת הנחה כי בעצם בני הזוג, אשר נישאים, מטרתם לנהל חיי משפחה ומשק בית משותף. בני הזוג משקיעים מאמצים בניהול משק הבית, בגידול ילדים ובעבודה – כל זה לטובת המשפחה כחטיבה אחת. פסיקה זו מתייחסת לא רק לזכויות המשותפות בין בני הזוג, אלא גם לחובות המוטלות עליהם כחטיבה משפחתית.

ביהמ"ש העליון קבע את חזקת השיתוף, במטרה להסדיר את המקרים שבהם נכסים רשומים על שמו של בן זוג אחד וראה בעובדה זו חוסר הגינות וצדק. בהתייחסות לכך שבני זוג יקיימו משק בית משותף וחיי משפחה תקינים – עליהם לחלוק ברכוש ובנכסים אשר צברו במהלך חייהם המשותפים באופן שווה. בן זוג אשר יטען כי יש רכוש השייך לו ורק לו, יאלץ להוכיח זאת באופן משפטי, דהיינו: לפרט את מקורות הרכישה, מועד הרכשה ומדוע נכס זה נרשם רק על שמו.

במהלך השנים הורחבה פסיקה זו, כדי להתאים אותה לצרכים ולשינויים הנדרשים, בכורח המציאות והשאלות אשר התעוררו מול ביהמ"ש בנושאים אלה. הלכת חזקת השיתוף הוחלפה ב"הסדר לאיזון משאבים" בשנת 1974, כחלק מחוק יחסי הממון. הסדר איזון המשאבים דחק את חזקת השיתוף, היות ואין זה משנה על שם מי רשומים הנכסים, כאשר מקיימים משק בית משותף. איזון המשאבים טוען כי במהלך חיי הנישואים של בני הזוג, יכולה להיות הפרדה רכושית, אך בפרידה או במקרה שאחד מבני הזוג נפטר, הנכסים מתחלקים שווה ביניהם, ללא צורך להוכיח בעלות.