פירוק שיתוף

חוק בית המשפט לענייני משפחה מעניק לבית המשפט למשפחה סמכות בלעדית לדון בפרוק שיתוף בדירת מגורים בין בני זוג בעוד ובענייני מדור (דיור) סמכות מקבילה לדון הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני.

יש חשיבות לאופן הגשת התביעות לגבי ההכרעה לעניין המדור. במקרה בו תוגש תביעת פירוק שיתוף לבית המשפט לענייני משפחה, אזי לבית המשפט תהיה סמכות אגבית לדון בענייני המדור והוא אף יהיה רשאי לדחות את ביצוע פירוק השיתוף עד להכרעת בית הדין הרבני בתביעת המדור באם כזו הוגשה לפתחו.

ע"פ ההלכה כיום, על בית המשפט לענייני משפחה הדן בתביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג להכריע הן בעניין פירוק השיתוף והן בעניין המדור כמקשה אחת או להמתין להכרעה בעניין מדור האישה ע"י בית הדין הרבני.

מדור ספציפי

ככלל, סעד של מדור ספציפי ניתן לקבל במסגרת תביעה לשלום בית ו/או תביעת מזונות. סמכותו של בית הדין הרבני ליתן צו למדור ספציפי.

משמעותו של הצו הינו כי האישה והילדים יתגוררו בדירה מסוימת וספציפית שהינה ככלל הדירה המשותפת בה הצדדים חיו עובר לסכסוך שפרץ ביניהם. עת ניתנה החלטה למדור ספציפי ע"י בית הדין הרבני, לא יוכל בית המשפט ליתן צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים.

הרעיון החבוי בהלכה הנו לא לפגוע ברמת כבודה ומחייתה של האישה אליה היא הורגלה במהלך חיי הנישואין וכפועל יוצא מההלכה " עולה עימו ואינה יורדת".

חלוקת רכוש בגירושין

ניתן לראות בבני זוג החיים יחדיו ובהתנהגותם כמגלים מאמץ זוגי משותף לצבירת נכסים תוך ניהול משק בית משותף , כמחילים על עצמם באופן כמעט אבסולוטי את הלכת השיתוף בנכסים.

אז מהי בעצם הלכת השיתוף בנכסים?

הלכת השיתוף בנכסים חלה על זוגות אשר נישאו עד לתחילת שנת 1974 וכן על זוגות ידועים בציבור אשר לא ערכו הסכם ממון / הסכם חיים משותפים מבעוד מועד ו/או הסכם חלוקת רכוש אשר יקבע את אופן חלוקת הרכוש בגירושין.

כאשר זוג עומד על סף תהום ומנהל הליכים משפטים בענייני רכוש, יש חשיבות רבה למועד אשר ייקבע כיום בו בני הזוג חדלו מלשתף את נכסיהם העתידיים ואז חלה ההתחשבנות לאחור כלומר, עד ליום המועד שייקבע יש לבצע חלוקת הרכוש המשותף אשר נצבר לאורך החיים המשותפים של הזוג ("מועד הקרע" ).

לעיתים, נאלץ בית המשפט להכריע מהו המועד הקובע קרי מהו מועד הקרע. לדוגמא: יש הרואים במועד הקרע את מועד פתיחת ההליכים בבית המשפט וכו'.

בעצם הלכת השיתוף קובעת כי כל רכושם של בני הזוג כולל הרכוש שיש לכל אחד מבני הזוג בנפרד, שייך לשני בני הזוג במשותף אלא אם כן , קיים הסכם חלוקת רכוש כזה או אחר הקובע אחרת או שהוכחה כוונה בהתנהגות של אחד מבני הזוג שלא לחלוק נכס מסוים.

לדוגמא: דירה שקיבל אחד מהצדדים בירושה.

דירה בירושה אינה נכללת כנכס משותף. בני הזוג בהגדרתם לא השקיעו מאמצים כספיים משותפים וכך הניבו את הדירה במשותף ומשכך אין חובה לשתף את בן הזוג בירושה. מנגד, התנהגות ברורה של בן הזוג היורש המעידה על כוונת שיתוף בירושה יכולה להביא לתחולת הלכת השיתוף על דירת הירושה. לדוגמא, הכנסת כספי ירושה לתוך החשבון המשותף של הצדדים או, בן זוג אשר ירש את דירת הוריו , מכר אותה ואת הכספים הפקיד בחשבון המשותף ואח"כ ניצל אותם לטובת שיפוץ הדירה המשותפת.

על זוגות שנישאו לאחר ינואר 1974 יחולו ההסדרים הממוניים הקבועים בחוק יחסי ממון.

ההסדר המוצע בחוק יחסי ממון נקרא "איזון משאבים". הסדר זה קובע חלוקת רכוש בגירושין, לפיו כל הרכוש שצברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים הנו משותף לשניהם אלא אם כן התנו הצדדים את ההסדר המוצע בהסכם ממון שערכו מבעוד מועד.

דמי שימוש ראויים

מדוע כאשר אחד מבני הזוג מונע את כניסתו של בן הזוג האחר לבית המשותף הוא מסתכן בחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים?

ע"פ הוראות חוק המקרקעין על שותף במקרקעין המונע שימוש בנכס מהשותף האחר, לשאת בעלות דמי שימוש ראויים בגין השימוש אותו הוא עושה בחלקו של השותף האחר בנכס.

בית המשפט העליון פסק בעניין דמי השימוש הראויים כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים חלה רק כאשר אחד הבעלים השתמש במקרקעין באופן בלעדי אשר מנע מהשותף האחר שימוש. חבות בגין דמי שימוש תחול כאשר בן הזוג מונע פיזית בפועל כניסתו של בן הזוג האחר לדירה המשותפת או לחילופין מונע את כניסתו בהתנהגותו ההופכת את החיים בדירה המשותפת לבלתי נסבלים.

יש לשים לב כי האמור לעיל מנוגד למקרה בו בן הזוג עוזב את הדירה המשותפת מרצונו!

היה ובית המשפט ו/או בית הדין ישתכנע לאחר שיוכח כי בן הזוג נאלץ לעזוב את דירת בני הזוג ולדאוג לעצמו לקורת גג חלופית, יכול בית המשפט ו/או בית הדין לחייב את הצד שנותר להתגורר בדירת הצדדים אשר אילץ וגרם לצד השני לצאת מהדירה, בתשלום דמי שימוש ראויים.