כשבני זוג נשואים זה לזה ברור מאליו כי חובותיהם (הלוואות, משכנתא וכו') משותפים וכי עליהם לפרוע אותם יחד, כלומר חצי מהחוב מוטל על כל אחד משני בני הזוג. בעת גירושין, האחריות המשותפת של שני בני הזוג לחובות המשפחה היא פועל יוצא של השותפות ברכוש. בשותפות כללית (במקרה שאין הסכם טרום נישואין או הסכם ממון שמגדיר אחרת את חלוקת הרכוש בין בני הזוג) האחריות לפירעון החובות היא כללית, כלומר חלה על כל החובות שצברו בני הזוג בחייהם המשותפים ומוטלת על שניהם באופן שווה, גם אם מדובר בחובות עסק ששני בני הזוג נהנו מרווחיו.

אם לאדם יש עסק שפשט רגל וצבר חובות, בעת גירושיו מאשתו תתעורר השאלה באיזו מידה חייבת האישה לשאת בעול החובות של הבעל פושט-הרגל. במקרה של פירוק עסק משפחתי, בדרך כלל יפסוק בית משפט שבן-זוג אחד אינו יכול רק להנות מהשותפות עם בן-הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שצברו. כלומר גם במקרה כזה מוטלת על האישה החובה לפרוע מחצית החוב. אותו דין קיים גם לגבי רכב שרק אחד מבני הזוג רכש אותו בזמן הנישואים. בן הזוג השני אינו יכול לפטור את עצמו מעולו של חוב כזה. כלומר, החוק רואה בחובות של בני זוג בעת פירוק השיתוף ביניהם, חובות משותפים שעליהם לפרוע יחד – כל אחד את מחציתו  של החוב – אלא אם בא אחד הצדדים וטוען אחרת ומוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג שאי אפשר לראות כחובות משותפים. כלומר חובות בעלי אופי אישי מובהק. מדובר בהוצאות חריגות כמו למשל אם אחד מבני הזוג תמך כלכלית במאהב/ת.

בעצם, הלכת השיתוף קובעת כי כל הרכוש של בני הזוג ואפילו זה שיש לכל אחד מהם בנפרד, שייך לשני בני הזוג במשותף אלא אם כן הוצהר אחרת, במילים או במעשה או שהדבר קבוע בחוק. למשל, אם אחד מבני הזוג קיבל דירה בירושה. דירה בירושה אינה נחשבת כנכס משותף מפני שהיא אינה "פרי" מאמציהם הכלכליים המשותפים של שני בני הזוג או פרי מאמץ כלכלי של אחד מהם בזמן היותם נשואים. מצד שני, אם היורש  מתנהג כאילו שיש לו כוונת שיתוף בירושה, ניתן יהיה להביא לתחולת הלכת השיתוף על דירת הירושה.

כוונת שיתוף תהייה למשל אם היורש יפקיד את הכסף שקיבל בירושה בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג או בן זוג שירש את דירת הוריו, מכר אותה ואת הכסף שקיבל תמורתה הפקיד בחשבון הבנק המשותף ומאוחר יותר השתמש בכסף זה לצורך משותף לו ולבן הזוג שלו: קניית רכב משפחתי, שיפוץ הדירה המשפחתית המשותפת ועוד.